כשהבריחה מבקשת את שם השנאה

השנאה הזאת, שלרוב אפילו לא מגיעה עד כדי כך, היא מוצא קל כי היא מפשטת. היא לוקחת אדם שלם, עם כל הבלגן שבו, ומצמצמת אותו למטרה. אני לא יכול לעשות את זה איתך. לא מתוך אצילות. אלא כי זה יהיה לא ישר כלפי עצמי, וזו שקר שכבר אין לי מקום לשאת.

אני לא חייב לשנוא אותך. היו לי סיבות אם היית דוחף אותי לטעות בכוונה. אבל גם אז, לפני שאשנא אותך, הייתי שונא את עצמי קודם. כמו שהמוח עושה כשהוא רוצה להעניש מישהו ואין לו אומץ להודות בקשר שלו עצמו. הכעס, במקרים כאלה, הוא רק מסכה לבושה של הבושה שעדיין אוהבים ושמעדו.

אהבה. המילה נשמעת גדולה, אני יודע. בגלל זה היא מטרידה. כי היא לא נכנסת לחשבונאות של הנזקים. כי היא עתיקה יותר מהשיחה האחרונה ועמוקה יותר מהטעות האחרונה. הרגש הטהור ביותר תמיד היה גדול יותר מהטעויות שלנו, וזה מה שמונע ממני להפוך אותך לנבל נוח.

אבל יש פרט שחותך: הטעות שלך הייתה שלך, לא שלי. חייתי זמן רב תחת המשקל שלה כאילו היה שלי. נשאתי את התוצאה כמו מי שלוקח על עצמו אשמה כדי להחזיק את הסיפור עומד. ועד היום אתה לא מכיר בזה. לא מכיר, או שמכיר ולא מסוגל להביט.

ואז אתה מבקש ממני לשנוא אותך.

תחשוב על הסצנה הזאת בשקט. אדם שמבקש את המשפט שלו עצמו, כמעט מתחנן לגזר דין, כאילו השנאה של האחר יכולה לסדר את הבית מבפנים. כאילו קל יותר להיות שנוא מאשר להיות נראה. כי לשנאה, לפחות, יש צורה. אהבה דורשת אחריות. דורשת נוכחות. דורשת את האומץ להישאר באותו מקום כשכל מה שבך רוצה לברוח.

אולי היה לך נוח יותר אם הייתי שונא אותך, כי אז הייתה לך הסבר פשוט לעזיבה שלך. לא היית צריך להתמודד עם החולשה שלך. רק עם האכזריות כביכול שלי. ואז התודעה שלך נושמת: "הוא שונא אותי, אז אני יכול ללכת." זה טריק ישן. הוא עובד כי בריחה תמיד מגיעה עם נימוק יפה. אתה לא סתם בורח. אתה עוזב תוך כדי סיפור שמצדיק את הבריחה.

אבל אני לא יכול לתת לך את המתנה הזאת.

אחר צהריים אחד, כשהבנתי שאני נושא משקל שלא שלי, עמדתי באותו מקום בערך עשרים דקות בלי יכולת לקרוא בשם למה שאני מרגיש. זו לא הייתה עצבות. זה היה משהו שקט יותר. ההכרה שבניתי הסבר עבור האחר כדי לא להסתכל על מה שעשיתי עם החלק שלי.

מה שאני מרגיש עכשיו אין בו שום יופי: זו עייפות. עייפות נקייה. לא העייפות הדרמטית שהופכת למשפט מרשים. זו העייפות של מי שמבין שלהפוך שוב ושוב את הטעויות של האחר בראש לא מקטין את שלו. שלהפוך את הזיכרון לאולם משפט לא מחזיר את מה שאבד, אלא רק מאריך את הייסורים. אתה לא מחזיר את הזמן כשאתה לוחץ על הפצע. אתה רק לומד את הצורה שלו.

אני לא יודע עם איזו חולשה התמודדת. אין לי דרך להעמיד פנים שאני יודע. זה יכול להיות פחד לקחת אחריות. זה יכול להיות גאווה, או פחדנות מאומנת היטב שלמדה להתלבש כהגנה עצמית. זה יכול להיות פשוט חוסר היכולת להחזיק את הדימוי העצמי כשהוא נסדק. אבל דבר אחד אני יודע: לברוח כואב יותר מלהתמודד. היום זה כואב פחות. מחר זה נגבה בריבית. וכשזה נגבה, זה קורה בשקט, באמצע הלילה, במרווח שבין הודעה שלא נשלחה לבין הרצון להיעלם.

לאבד מישהו שאתה אוהב כי קשה להתמודד עם עצמך זו מציאות מעוותת. זה כמו להרוס את הבית כדי לא להסתכל במראה שבחדר. אני כאן, בחוץ, רואה את האבק עולה, מנסה להחליט אם לצעוק, אם לחכות, אם ללכת, או אם לקבל שיש אנשים שמעדיפים את השריפה על פני השיחה.

מה שאני יכול להציע לך הוא זה, בלי הצגה: אני לא אשנא אותך כדי להקל על הבריחה שלך. וגם לא אשנא את עצמי כדי להקל על האשמה שלך. אני אקרא לדברים בשמם, גם אם זה ישאיר אותי בלי מחסה לכמה ימים. כי לאמת יש אכזריות מועילה. היא לא נוחה, אבל היא יציבה. ורק על יציב אפשר לעמוד בלי לשקוע.

בכל פעם שאני נזכר, אני תופס את עצמי חושב: האם אתה באמת רוצה שאשנא אותך, או שאתה רוצה שאפסיק לדרוש שנהיה בוגרים מול מה שאנחנו עושים?