כשהבריחה מבקשת את שם השנאה
כשהבריחה מבקשת את שם השנאה השנאה הזאת, שלרוב אפילו לא מגיעה עד כדי כך, היא מוצא קל כי היא מפשטת. היא לוקחת אדם שלם, עם כל הבלגן שבו, ומצמצמת אותו למטרה. אני לא יכול לעשות את זה איתך. לא מתוך אצילות. אלא כי זה יהיה לא ישר כלפי עצמי, וזו שקר שכבר אין לי מקום לשאת. אני לא חייב לשנוא אותך. היו לי סיבות אם היית דוחף אותי לטעות בכוונה. אבל גם אז, לפני שאשנא אותך, הייתי שונא את עצמי קודם. כמו שהמוח עושה כשהוא רוצה להעניש מישהו ואין לו אומץ להודות בקשר שלו עצמו. הכעס, במקרים כאלה, הוא רק מסכה לבושה של הבושה שעדיין אוהבים ושמעדו. אהבה. המילה נשמעת גדולה, אני יודע. בגלל זה היא מטרידה. כי היא לא נכנסת לחשבונאות של הנזקים. כי היא עתיקה יותר מהשיחה האחרונה ועמוקה יותר מהטעות האחרונה. הרגש הטהור ביותר תמיד היה גדול יותר מהטעויות שלנו, וזה מה שמונע ממני להפוך אותך לנבל נוח. אבל יש פרט שחותך: הטעות שלך הייתה שלך, לא שלי. חייתי זמן רב תחת המשקל שלה כאילו היה שלי. נשאתי את התוצאה כמו מי שלוקח על עצמו אשמה כדי להחזיק...